"ועדת הערעורים קיבלה ערעור על מחלה נפשית וקבעה כי אפילו אם מדובר על מחלה תורשתית, מחלה שסיבותיה אינן ידועות יש להכיר בגרימה"

בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע וע 002156/00

בפני: כבוד השופט יעקב גנן תאריך: 06/11/2005

בעניין: אברהם פילוס
המערער

ע"י ב"כ עוה"ד שרון מאירי
נגד
קצין התגמולים
המשיב

ע"י ב"כ עוה"ד קובי אזולאי.
נוכחים: פרופ' מ. לוונטל – חברמר י. שיל"ת      – חבר
פסק דין

ערעור זה עניינו פגימה הקשורה עם מצב נפשי.
בתאריך 08/08/99, פנה המערער לק"ת בתביעה, להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט – 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין הפגימה האמורה.
ביום 08/11/2000, הודיע ק"ת למערער, כי לאחר עיון בתביעתו ובהסתמכו על תוצאות הבדיקות ועל חוות הדעת של הוועדה הרפואית, מיום 18/07/2000, הגיע לכלל מסקנה, כי מצבו של המערער החמיר, חלקית-זמנית, בתקופת השירות ועקב השירות.
ק"ת קבע בהחלטתו הנ"ל, כי שיעור ה"החמרה" שעל-חשבון השירות הינה בשיעור 1/3 מדרגת הנכות הכוללת וכי 2/3 הנותרים הינם על-חשבון המערער.

הוועדה הרפואית, בישיבתה מיום 25/10/2000, קבעה את דרגת נכותו בשיעור של 17% מתוך דרגת נכות כוללת של 50%.
המערער הגיש ערעור בפני הוועדה הרפואית העליונה.

ביום 21/01/2002, הודיע ק"ת למערער, כי הוועדה-הרפואית העליונה, בישיבתה מיום 09/01/2002, דנה בערעור ושינתה את קביעת הוועדה-הרפואית. דרגת נכותו נקבעה ל- 23% מתוך דרגת נכות כוללת של 70%.
בתאריך 11/12/2000, הגיש המערער את ערעורו הנוכחי.
לכתב-הערעור לא צורפה כל חוות דעת רפואית, של מומחה רפואי מטעמו של המערער, שיש בה כדי לסתור את האמור בחוות-הדעת הרפואיות, עליהן סמך ק"ת ובהחלטה שניתנה על-ידנו ביום 18/03/2001, הורינו למערער לדאוג להמציא לנו חוות דעת רפואית כנ"ל תוך 4 חודשים.
הדיון בערעור נקבע, לישיבה ראשונה, ליום 08/05/2001.
בתאריך 08/05/2001, הופיע בפנינו ב"כ המשיב שהצהיר, כי הוא מופיע גם על דעת עו"ד שרון מאירי, שקיבל על עצמו לייצג את המערער וכי ב"כ המערער מבקש דחייה לשם הגשת יפוי-כוח מתאים, כתב-ערעור מתוקן, וחוות-דעת רפואית.
ניתנה החלטה כמבוקש ע"י ב"כ המערער והדיון נקבע ליום 07/01/2002.
על-פי בקשת ב"כ המערער, מיום 03/01/2002, נדחה הדיון ליום 08/04/2002.

בתאריך 11/04/2002, הגיש לנו ב"כ המערער את חוות-דעתו הרפואית של פרופ' עמיחי לוי, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 21/05/2001, שנתקבלה וסומנה כמוצג מע/ 3. וכמו כן, הגיש לנו ב"כ המערער את תצהירו של המערער, מיום 21/03/2002, שנתקבלה וסומנה כמוצג מע/ 1 וכן את תצהירו של יורם מגדיש, חברו של המערער, מיום 21/03/2002, שנתקבלה וסומנה כמוצג מע/ 2.
בדיון ביום 08/04/2002, הופיע ב"כ המשיב גם על דעת חברו, ב"כ המערער, וביקש דחייה בת 90 יום, כדי לבדוק את העובדות המופיעות בתצהיר המערער וכן לבחון הגשת חוות-דעת רפואית משלימה.
נעתרנו לבקשת ב"כ המשיב והדיון נדחה ליום 08/12/2002.

ביום 08/12/2002, הופיעו בפנינו ב"כ הצדדים וב"כ המערער אישר כי קיבל את כתב-התשובה שהוגש ע"י ב"כ המשיב ביום 05/12/2002, שלו צורפה חוות דעתו הרפואית של ד"ר אלי קריצ'מן, מומחה בפסיכיאטריה, שסומן כמוצג מש/ 3.

בדיון זה, הצהיר ב"כ המשיב, כי המשיב שוקל את המלצתו של ד"ר א. קריצ'מן, הממליץ להכיר בקשר שבין המחלה לשירות, כקשר ש"החמיר" את מחלתו של המערער, בשיעור של 50%, במקום 30% שבהם הוכר המערער.

בדיון זה, הגיש ב"כ המשיב את תיקו הרפואי של המערער שנתקבל כמוצג וסומן מש/ 1.

הדיון נקבע, לשם שמיעת ההוכחות ליום 13/01/2004.
בתאריך 13/01/2004, הוחל בשמיעת ההוכחות וראשון העדים היה פרופ' עמיחי לוי, שנחקר-נגדית ע"י ב"כ המשיב על האמור בחוות-דעתו הרפואית מיום 21/05/2001; לא היתה חקירה-חוזרת וחבר-הוועדה לא הציגו לעד שאלות כלשהן.
לאחר ששוכנענו שהמערער מסוגל להעיד, נקרא המערער למסור את עדותו.
ב"כ המשיב חקר את המערער שתי-וערב על האמור בתצהירו מיום 21/03/2002, וכן על האמור בתצהירו הקודם מיום 23/08/99, המצוי בתיקו-הרפואי.     לא היתה חקירה-חוזרת מטעם ב"כ המערער וחברי-הוועדה לא הציגו לעד שאלות כלשהן.

לאחריו העיד ד"ר אלי קריצ'מן, שנחקר-נגדית ע"י ב"כ המערער על האמור בחוות דעתו הרפואית מיום 11/11/2002.   לא היתה חקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב וגם חברי הוועדה לא הציגו לעד שאלות כלשהן.

לאחר מכן העיד יורם מגדיש, חברו של המערער, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירו מיום 21/03/2002;   לא היתה חקירה-חוזרת , אולם העד השיב לשאלתו של חבר-הוועדה, פרופ' מ. לוונטל.

אחרון העדים היה יעקב רפפורט, שתצהירו מיום 13/01/2004, הוגש ע"י ב"כ המשיב ביום 18/01/2004 וסומן כמוצג מש/ 4.    עד זה היה קצין חימוש במתקן צאלים בדרגת סא"ל והוא השיב לשאלותיו של ב"כ המערער בחקירה-נגדית.   לא היתה חקירה חוזרת מטעם ב"כ המשיב וחברי-הוועדה לא הציגו לעד זה שאלות כלשהן.

בתום עדותו של סא"ל יעקב רפפורט, הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי טיעוניהם, בכתב. ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, ונקבע, כי פס"ד יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו.
סיכומי ב"כ המערער הוגשו לנו ביום 21/04/2005;     וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו רק ביום 06/09/2005, לאחר 2 הארכות שניתנו להגשתם.

הרקע האישי: –
א.         נולד ביום 11/11/62.

ב.         בחודש אוקטובר 1980 התגייס לשירות חובה בצה"ל.

ג.          בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: – 97.

ד.         שירת כלוחם בחטיבה 35.

ה.         בחודש אוקטובר 1983, בתום 3 שנות שירות בצבא סדיר, שוחרר מצה"ל.

ו.          בחלוף 7 שנים, דהיינו, בשנת 1989, התגייס המערער לשרת בצבא הקבע.

ז.          בעת גיוסו זה גם כן נקבע לו פרופיל-רפואי: – 97.

ח.         בצבא-הקבע שירת בתפקיד בוחן רכב בחיל-חימוש, בדרגת: רס"ל.

ט.         בעקבות המחלה שבה לקה המערער במהלך שירותו, נקבע לו פרופיל-רפואי: – 21 ובתאריך 01/08/99, שוחרר מצה"ל.

לטענת ב"כ המערער, יש להכיר במערער, כמי שמחלתו הנדונה "נגרמה" בעת השירות ועקב השירות; ולחילופין, כי שיעור ההחמרה שבה יש להכיר במערער גבוה מ- 50%.
המערער הוא בן למשפחה שכולה (אחיו טבע בים במהלך פעילות צבאית) והגם ששירת תחילה כלוחם בצנחנים, הוא הועבר לשרת בחיל-החימוש.
על רקע אירועים משפחתיים טרגיים שפקדו את המערער, עובר להתגייסותו לצבא הקבע, הוא זכה לאפשרויות מרובות של יציאה לביתו.

המומחה הרפואי מטעם המשיב, ד"ר אלי קריצ'מן, שבדק את המערער בתאריך 12/07/2002, תאר את "תולדות ההפרעה", כדלקמן: –
"ביוני 1997, בזמן ששרת בצבא הקבע, פנה לראשונה לטיפול נפשי במכון קבע של המרפאה לבריאות הנפש עקב תסמינים דיכאוניים.

 

טופל במשך שנתיים ע"י פסיכיאטר (ד"ר נופך), בתרופות, בשיחות, אובחן כסובל מ – Major Depression והמשיך לאורך כל אותה תקופה לעבוד בצבא קבע.

 

בשנת 1999, חלה החמרה במצבו הנפשי עם התפתחות של תסמינים פסיכוטיים מישניים ומחשבות התאבדות, רמת תיפקודו הלכה וירדה עד אשר שוחרר מצה"ל".

ד"ר נופך, הנזכר בחוות דעתו הרפואית של ד"ר א. קריצ'מן, מיום 11/11/2002 (מוצג
מש/ 3), מציין במכתבו, מיום 25/11/99, בלשון זו: –

"… מדובר ב'תגובה דכאונית' קשה, מג'ורית, עם מרכיבים אובדניים, ללא תכנון פורמאלי, עקב מצב דחק מתמשך מזה שנים;   על רקע מצב משפחתי בלתי אפשרי: –   גידול שני ילדים עם פיגור שכלי עמוק, וכן בת עם פיגור קל;  וכמו כן, שני ילדים שנפטרו ממחלה-בלידה על רקע גנטי.

 

רגשי אשמה, ענישה עצמית, מחשבות-מגיות ותרבות פרימיטיבית בלתי-רציונאלית   –    לא מאפשרים איזה פיתרון לבעייה הקשה, כאשר ברקע איומי התאבדות, התנהגות על גבול הדלוזיונלי, רגרסיבי, קשיי-תיפקוד וקשיים קוגנטיביים, כמרכיבים של תמונה דכאונית מג'ורית.

 

שיתוף פעולה מוגבל, סירוב להתאשפז".

 

אין מחלוקת ביחס לעובדה, כי המערער סובל ממחלה נפשית בשל אירועים שפקדו אותו וכי מצבו הוחמר בשל יחסים עכורים עם מפקדו.
כאמור, בשנת 1989, התגייס לשרת בצבא הקבע, ובמשך 10 שנים שירת בתפקיד של בוחן רכב.

על פי האמור בתצהירו של קצין-החימוש, סא"ל יעקב רפפורט (מוצג מש/ 4), שגם העיד בפנינו;   וכן על פי האמור בתצהירו של יורם מגדיש (מע/ 2), שאף הוא העיד בפנינו, היה המערער בעל רמה-מקצועית טובה ומקובל על חבריו.     היה עובד טוב שעבד בקצב לא נורמלי ולא התלונן.

הכל מסכימים שעד לשנת 1999, עת הגיע ליחידה מפקד חדש (רס"ן ציון עמיר), שדרש מהמערער לעבוד בתנאים אחרים מהתנאים שאושרו לו בעבר, על רקע בעיותיו המשפחתיות –    נשתבשו היחסים והמערער לא מסוגל היה להמשיך ולתפקד בתנאי-עומס ולחץ ללא ההקלות מהן נהנה קודם לכן, וללא התחשבות במצוקה הקיימת בביתו.
שלושת המומחים מטעם המשיב תמימי-דעים באשר לנסיבות המחלה והם סבורים, כי האירועים הקשים הם הם שהובילו לפרוץ המחלה וכי היחסים עם המפקד החמירו את מצבו הנפשי.
שלושת המומחים הנ"ל הינם בדיעה, כי המצב הנפשי הינו תולדה ברורה של הסיטואציה הקשה שפקדה את המערער, ולמעשה, הוחמר מצבו על רקע הקונפליקט בין הלחצים וההדק שהיה נתון בביתו, מול דרישת הצבא לתפקד בתנאי-לחץ ועומס.

שלושת המומחים הנ"ל חלוקים במידת ההחמרה והשפעת האירועים על מצבו הנפשי: –

א.         ד"ר א. אריאלי העריך את משקל ההחמרה ב: – 1/3.

ב.         פרופ' מ. קוטלר הצטרף להערכתו של ד"ר א. אריאלי, דהיינו, ב: – 1/3.

ג.          ד"ר אלי קריצ'מן סבר, שאין הוא יכול להעריך בצורה מדוייקת את משקלו של כל גורם ולכן נוהג הוא במקרים כאלו על חלוקה ביחס שווה, דהיינו, ב: – 1/2 .

לעומתם, המומחה הרפואי מטעם המערער, פרופ' עמיחי לוי, הגם שהוא מסכים עם כך שהאירועים הקשים והטרגדיות שפקדו את המערער ואת משפחתו נובעים גם בשל בחינה-גנטית, קובע הוא, כי עקב יחסיו העכורים עם מפקדו, יחסים שהיו בעלי עוצמה רבה, הם ש"גרמו" למחלתו, ואילו הנסיבות המשפחתיות הן בעלי חשיבות זניחה עד כדי העדר השפעה על מצבו, ולכן סבור הוא, כי יש לקבוע, שה"החמרה" שעל-חשבון השירות הינה בשיעור של: – 100%.
אין חדש בקביעה, כי רפואה אינו מדע מדוייק. הדברים הנ"ל אמורים כמעט בכל סוגי המחלות.   בחיי הנפש, קיים תחום רחב של תהליכים-פסיכולוגיים הנמצא בלא-מודע.   זהו תחום חדש ושונה מהמודע, פועלים בו חוקים שונים לחלוטין.
המתודולוגיה הבסיסית היא לדון ולחקור את אותן התופעות ההתנהגותיות הניתנות לתצפית ומדידה.

קיימת העדפה ברורה להגדיר ולחקור את התנאים החיצוניים השולטים ומווסתים את ההתנהגות.   כל התנהגות מהווה רצף של תהליכים המתחילים בגירוי הפועל על האורגניזם המארגן את התגובה-ההתנהגותית המביאה לידי התוצאה.

הבדיקה-הפסיכיאטרית של החולה, נעשית באמצעות הראיון האבחנתי (האנמנזה) והבדיקה-הקלינית (הסטטוס הפסיכיאטרי).   בדיקה-קלינית זו מאפשרת לבדוק ולבחון, לפרטיהם, את הגורמים להפרעות הנפשיות, את תהליך התפתחותם, את ההשפעות השונות שהביאו לעיצובן, את השפעות הגומלין בינם לבין הסביבה ואת מידת השפעתם על יכולת התיפקוד של החולה.

אמת, שאי-אפשר להתעלם מהחשיבות של גורם-הציפייה לתגמולים חומריים. ברם, חייבים אנו להיות מודעים לכך, כי יתכנו מקרים בהם מחלה מן הסוג הנדון יכולה להתפרץ גם שלא עקב השירות, וחרף זאת ימצא "הקשר הסיבתי".
במה דברים אמורים? מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה שאז לא נשלול את ה"קשר הסיבתי".   מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה, דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות, הוא, שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, אף אם קיימת, מן הבחינה הרפואית, האפשרות התיאורתית שהמחלה היתה פוקדת את האדם גם מחוץ לשירות.

נטל ההוכחה ומידת ההוכחה:
כידוע, נטל ההוכחה בשאלת קיומו של ה"קשר הסיבתי", הרי שזה רובץ תמיד על המערער.   ברם, נטל הבאת הראיות, יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך הליכי הדיון.

משהוכיח המערער קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין-התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה.

עפ"י ההלכה, גם אם היתה למערער נטייה קונסטיטוציונאלית, עוד בטרם השירות, ללקות במחלה, יש לראות את המחלה ככזו שנגרמה כולה עקב השירות.

 

הלכה זו מקורה בפסק-הדין ע.א. 472/89 (קצין-התגמולים נ. אברהם רוט, פ"ד מ"ה (5), עמ' 203, בעמ' 214), שם קבע בית-המשפט, שכאשר לוקה חייל במחלה בעלת-אופי קונסטיטוציונאלי, שהיתה חבוייה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה, עקב אירוע הקשור בשירות יוצר, לכאורה, את ה"קשר הסיבתי המשפטי" בין השירות לבין המחלה.    העובדה, כי המחלה יכלה היתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את ה"קשר הסיבתי".     "מה שיוצר את הקשר למחלה   –    דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות  –  הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב שירות, אף אם לחייל היתה נטייה רדומה ללקות במחלה".

עלינו להתמודד עם האבחנה של תסמין זה ולנסות לצמצם את האי-וודאות והספקות, משום שתמיד עומד לנגד עינינו המבחן שקבע בית-המשפט העליון בע.א. 472/89 הנ"ל, ושלפיו: –
'מצד אחד, אין די בהצבעה אפשרית על אפשרות תיאורתית גרידא לקיומו של 'קשר סיבתי' בין המחלה לבין השירות.

 

ומצד שני, אין להחמיר יתר על –המידה עם התובע ואין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי' לעניין זה.

 

די אם עולה מההוכחות בשלימותן, לרבות החומר הרפואי, כי 'מתקבל מאוד על הדעת', שאומנם קיים 'קשר סיבתי' בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה.

 

יוצא, איפוא, שאמת-המידה, שהוגדרה ונתגבשה בפסיקה והיא זו המחייבת את הכל, היא: –

 

'מתקבל מאוד על הדעת שקיים "קשר סיבתי" בין השירות והמחלה'".

האמירה של "מתקבל מאוד על הדעת", אינה תמיד פשוטה. אין היא נותנת אינדיקציה ברורה באשר לכמות ההוכחה הנדרשת ושוב נותר הדבר לפרשנות.
נראה, שאמת המידה של "מתקבל מאוד על הדעת" לא כוונה להפחית מהדרישה הבסיסית של הדיון במשפט האזרחי, שבו אימצו בתי המשפט את המבחן של "מאזן ההסתברויות".     אפילו תימצי לומר, שאצל המחוקק היתה קיימת כוונה להקל על התובע בתביעתו, על-פי חוק הנכים, אין לומר בכך שהוא בחר בדרך של העברת הנטל, משכמו של התובע אל שיכמו של ק"ת, ודרש ממנו קיומו של קשר סיבתי.   כזאת לא עלה על דעת המחוקק שהשאיר בדרך של "מתקבל מאוד על הדעת" את חובה ההוכחה על התובע.

בין כך ובין כך, בבוא תובע לתבוע מקצין-התגמולים הכרה ב"נכותו", עליו לשכנע בהוכחה שתענה על "מבחן ההסתברויות", קרי:  משקל העולה על 51% כי נתקיימו התנאים המזכים אותו לכך.
כדי להכיר בתביעה של חייל, דורש חוק הנכים הוכחה, כי נכותו נגרמה "עקב" השירות הצבאי.   משמעותה של דרישה זו להוכחת "קשר סיבתי" בין הופעת המחלה או החמרתה, לבין השירות הצבאי.   "קשר סיבתי" כזה מוסק תוך התבססות על המידע-הרפואי המוצג בפנינו וכן בעדויות עובדתיות, אך בנוסף לכך, תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית.
ברור לכל, כי באופן מדעי לא ניתן לכמת את מידת ההשפעה של אירוע מסויים על המצב הנפשי.
השאלה: כיצד עלינו לחשב את שיעור ה"החמרה"?    הוכרעה בפסיקה, עוד לפני שנים רבות.   כב' השופט חיים כהן, בפס"ד בע.א. מס' 157/66 (זילבר נ. ק"ת, פ"ד י"ח (4), ע' 443, בע' 449), פסק, כי שיעור ה"החמרה" איננו עניין רפואי גרידא, הקובע איננו המבחן הנקוט בידי הרופאים, אלא מדובר בשאלה מעורבת שבמשפט ובעובדות, המוכרעת על-פי "אומדנא-דדיינא": –

"בקביעת אחוזי הגרימה, יש משום 'אומדנא-דדיינא'

ולאוו דווקא אבחנה רפואית".

בשום מקום, בלימודי-הרפואה או בהשתלמותם של הרופאים, אין מלמדים על חלוקה מדוייקת של אחוזי הנכות, ומטבע הדברים, שההתייחסות היא אך ורק על ה"שכל הישר" ה – Common Sense.
לא ניתן בנדון לערוך כל "מפת חישובים" הנשענת על בסיס מדעי, ומכל מקום, אין מפה כנ"ל ניתנת ליישום כאשר אנו דנים ועוסקים במחלה המתקדמת והולכת גם כאשר הגורמים להתפתחותה כבר אינם קיימים.

קביעת גובה "שיעור ההחמרה" מורכב ממספר אין-סופי של סיבות, מתוכן בוחרים אנו אותן סיבות אשר יש להן משקל מספיק כדי להצדיק קביעה בשיעור זה או אחר.
שיקולים של מדיניות משפטית מורכבים על ההיגיון ושיקולים אלה יכולים להשתנות ממקרה אחד למשנהו.

תהליך הברירה ובחירת הגורמים העומדים ביחס של סיבה-ומסובב לתוצאה פלונית  –  הוא, איפוא, תהליך של מיון וצמצום.

קביעת "שיעור ההחמרה"  –   זהו תפקידנו המובהק והבלעדי.   אנו בוחנים את חוות-הדעת הרפואיות במכלול כללי של הראיות בכללן, לרבות הגיונם של הדברים וניסיון החיים.

מבחינה זו, אין אנו רואים חובה לעצמנו להביא נימוקים לגובה "שיעור ההחמרה" אותו אנו קובעים.

יש לזכור, כי הרכב וועדת-הערעורים (שעוסקת אך ורק בתחום מצומצם של ערעורים על החלטותיו של ק"ת), כולל תמיד רופא בר-סמכא ובעל שנות וותק מרובות, היכול להשקיף על כך מנקודת מוצא ומנקודת המבט של איש רפואה.

לא בכדי קבעה הפסיקה, שבנושא זה הכרעתנו בנדון היא הכרעה עובדתית וההשגה על קביעה זו אינה מעמידה את פסק-דיננו במבחן הביקורת, יען כי, אין היא פתוחה לערעור בפני בית-המשפט המחוזי.   פסיקותיו של בית-המשפט העליון אימצה גישה זו (ראה: רע"א מס' 202/00, אורנה עטיה נ. ק"ת  –   פ"ד נ"ו (1), ע' 649, בע' 655).

כאשר אנו דנים ועוסקים בערעור על החלטת ק"ת בעניין שיעור ה"החמרה"  –  די לנו להנחות עצמנו על ההלכות הקיימות, ובכללן לפי ההלכה הקובעת, כי "קשר סיבתי", במובן משפטי, אינו בהכרח זהה ל"קשר סיבתי" במובן הרפואי.

ומאחר וחישוב "שיעור ההחמרה" אינו עניין רפואי גרידא, אלא מדובר בשילוב של עניינים, המערב שאלה שבמשפט ביחד עם שאלות עובדתיות, הרי שלא דעתם של המומחים-הרפואיים , היא הקובעת וסוגיא זו, כאמור, מוכרעת על-פי אומדנא-דדיינא.

בכמה וכמה פסקי-דין שכבר ניתנו על-ידנו, התייחסנו לשאלה העקרונית האמורה לעיל, דהיינו, על-דבר הדרך לחישוב "שיעור ההחמרה" והתייחסנו לאותם כלים-לשימוש שיבור לו הדיין במטרה להגיע לאומדן נכון.
במקרה דנן, פשיטא, כי לא ניתן לשער מה היה קצב התפתחותה של המחלה אלמלא האירועים בתנאי שירותו של המערער, ואי לכך, כל קביעה שתהא –  הרי היא על בסיס הערכתי ותו לא.
כאמור, בסופו של דבר, העניק לנו המחוקק, בלעדית, את קביעת "שיעור ההחמרה", וזאת בשללו מערכאת הערעור את הזכות להתערב בשיקולינו, ופסיקותיו של בית-המשפט העליון אימצו קביעה זו.
במשך כ- 10 שנים, שירת המערער ברמה-מקצועית טובה, הוא היה עובד טוב ומקובל על חבריו. הוא גילה עצומות-נפש ודרכי-התמודדות יעילות במצב המסובך שבו היה נתון.
בהתחשב בסמיכות-הזמנים שבין מחלתו לבין החמרת המחלה,החמרה בשל יחסים עכורים עם המפקד, ולאור שני פסקי-הדין שניתנו בבית-המשפט העליון (רע"א מס' 7207/01, מיום 06/09/2003, נחום לייזר נ. ק"ת – פ"ד נ"ז (6) ע' 747, וכן רע"א מס' 6270/98, מיום 27/04/2003, צבי פוטשניק ז"ל ואח' נ. ק"ת  –  פ"ד נ"ז (3), ע' 721), שביססו את ההלכה שלפיה  –  הגם שהשירות אינו הגורם הבלבדי למחלה שהתפרצה תוך השירות (ואולי אף אינו הגורם העיקרי לה), הרי שאם התפרצה עקב השירות, יש לראותה כ"נגרמת" עקב השירות.

זאת ועוד, בתיק ע.א. 652/69 (שלום בוסאני נ. ק"ת –  פ"ד כ"ד (1), ע' 217, בע' 219), כבר נקבעה ההלכה, לפיה: –
"הקונסטיטוציונאליות של המחלה אינה מעמידה בסימן שאלה את זכות התגמול ואם פרצה המחלה והתהוותה בפועל עקב תנאי-השירות, רואים את השירות כגורם המחלה".

במספר ניכר של פסקי-דין, שניתנו לאחר מתן פס"ד הנ"ל, חזרו ואישרו, שאפילו אם מדובר במחלה תורשתית, במחלה שסיבתה אינה ידועה, ולפני הגיוס החייל לא סבל ממחלה זו, והיא פרצה בתקופת השירות –  אף אם היתה רדומה בגופו  –  הרי שיש לראותה כמחלה שפרצה עקב השירות (ראה: רע"א 8077/96, פ"ד כ"א (2), ע' 817, מיום 23/06/97, חיים קריספל נ. ק"ת).
גם במקרה הנוכחי, מחלתו של המערער היתה "רדומה" בגופו (ועובדה היא, כי הוא המשיך לשרת במשך כ- 10 שנים) ואלמלא היחסים העכורים עם המפקד, בתקופת השירות, לא היתה המחלה מתעוררת כלל ועיקר (ראה גם פס"ד שניתן על-ידנו ביום 16/06/2003, בע.נ. 229/98, בעניינה של דליה הלר נ. ק"ת והאסמכתאות המובאות שם; וכן, פס"ד שניתן על-ידנו ביום 28/09/2000, בע.נ. 107/98, בעניינו של אייל חדד נ. ק"ת  –  ולא נבוא לחזור על המובאות שם;   וכן ע.נ. 156/98, מיום 22/06/2000, בעניינו של עופר האופטמן נ. ק"ת, שניתן על-ידי הוועדה לערעורי נכים, במושבה בחיפה).
לאחר ששקלנו לכאן ולכאן את כל נסיבות המקרה, נראה לנו, כי עלינו לשנות את החלטת ק"ת ואנו קובעים, כי מחלתו הנדונה של המערער "נגרמה" בעת ועקב השירות.
החלטתו של ק"ת מיום 08/11/2000 –   תשונה בהתאם לכך.
אנו מחייבים את המשיב לשאת בתשלום הוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של: – 2,500 ₪ (אלפיים וחמש מאות).
הסכום הנ"ל ישא ריבית ויהא צמוד למדד, כחוק, מיום מתן פס"ד ועד ליום תשלומו המלא בפועל.

זכות ערעור כקבוע בסעיף 34 לחוק הנכים.
מזכירות בית-המשפט: –
א.         תשלח לב"כ הצדדים עותק מפס"ד זה, לאחר שבישיבה מיום 13/01/2004, קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו.

ב.         תעביר לק"ת, ישירות, עותק מפס"ד זה.

ג.          תחזיר לב"כ המשיב את תיקו-הרפואי של המערער,  מוצג מש/ 1.

 

ניתן היום כ"ד בתשרי, תשס"ו (27 באוקטובר 2005) בהעדר ב"כ הצדדים

5129371

54678313

5129371

54678313

( – )                                           ( – )                                           ( – )

_________________              __________________               _________________

יעקב גנן 54678313-2156/00

יעקב גנן, שופט (דימ.)                  פרופ' מ. לוונטל                                מר י. שיל"ת

אב בית-הדין                                    חבר                                                   חבר

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

Related Projects

"ועדת הערעורים קיבלה ערעור על מחלה נפשית וקבעה כי אפילו אם מדובר על מחלה תורשתית, מחלה שסיבותיה אינן ידועות יש להכיר בגרימה"

תקדימים נוספים

טל': 5755585 - 03
פקס: 5758885 - 03
דוא"ל: Sharonmeiri10@gmail.com
ז'בוטינסקי 35, רמת גן, 5251108